ביאור:בראשית לא טו
בראשית לא טו: "הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית לא טו.
הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ[עריכה]
נוכריות, לא בנות, כאילו זרות ואפילו אולי שפחות.
בהנחה שבתקופת האבות חוקי חמורבי היו תקפים באזור חרן. לפי חוק חמורבי 117 , כאשר אב מוכר את בתו, אחרי 3 שנות עבודה היא יצאת לחופשי בשנה הרביעית.
רחל ולאה נמכרו ליעקב תמורת עבודתו, אבל הן נשים של יעקב. בלהה וזלפה, השפחות שלהן, נותנו ליעקב ונעשו נשותיו וקיבלו זכויות מסוימות לפי החוק.
כִּי מְכָרָנוּ[עריכה]
יעקב בא בחוסר כול ולא שילם כסף או רכוש עבור נשותיו. יעקב עבד שבע שנים בעבור כל אישה. עבודה גם היא נחשבת לתשלום, כי לפי חוק חמורבי מספר 261 רועה מקצועי מקבל 8 גור של תבואה לשנה. אפילו אם יעקב, שעבד כמנהל, קיבל כפול או יותר, הסכום היה מוגדר. לפי חוקי חמורבי מספר 128: "אם איש התחתן עם אישה, אבל לא אירגן איתה חוזה נישואין - האישה אינה אשתו". הבנות טוענות שאביהן לא בקש את הסכמתם ונתן אותן ללא הסכם, וכך מעמדם אינו של אישה אלא שפחה או פלגש. לכן בהמשך לבן מדגיש ליעקב: "וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי" (ביאור:בראשית לא נ) כדי להבטיח את מעמדן כנשים.
לפי חוק חמורבי מספר 184 האב, חייב לתת לבתו נדוניה לפי גודל רכושו ועושרו. לבן נתן רק את שפחתו לכל בת אבל לא נתן נדוניה משמעותית, כאילו שהוא באמת מכר אותן.
נדוניה[עריכה]
האב חופשי לתת לבתו נדוניה כרצונו. אולם לפי חוקי חמורבי, אב שלא נתן נדוניה, לאחר מותו, בניו חייבים לתת נדוניה לבנות שלא קיבלו נדוניה. הבנות מקבלות נדוניה בגודל שווה לחלקם של הבנים מהמטלטלין, ובמקרה של לבן המטלטלין כולל את הצאן והמקנה. החוק הזה נותן לנו מושג מה היה גודל הנדוניה שבת היתה זכאית לקבל. עבד אברהם נתן מוהר ומתנות ללבן: "ומִּגְדָּנֹת נָתַן לְאָחִיהָ, ולְּאִמָּהּ" (ביאור:בראשית כד נג). כך גם רבקה "נמכרה" ויצאה עם עבד אברהם ליצחק בלי לקבל את נדוניתה (חצי מצאנו של בתואל). אולם את רבקה שאלו אם היא מוכנה ללכת עם העבד, ואת לאה ורחל לבן לא שאל. יעקב היה חרוץ וממוחה בגידול צאן, ורכושו של לבן גדל מאוד כדבריו של לבן: "נִחַשְׁתִּי, ויְַבָרְכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ" (ביאור:בראשית ל כז), ויעקב מדגיש: "כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי, ויִַּפְרֹץ לָרֹב, ויְַבָרֶךְ יְהוָה אֹתְךָ, לְרַגְלִי" (ביאור:בראשית ל ל) והרווח הגדול מעל הצפוי היה המחיר שיעקב שילם עבור נשותיו. אולם ללא קשר לתשלום שלבן קיבל, לבן היה חייב לתת נדוניה לבנותיו בחתונתן. אחרי 14 שנים יעקב ביקש שכר, ולבן הסכים ללא וויכוח: "נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי, וְאֶתֵּנָה" (ביאור:בראשית ל כח). יעקב לא ביקש נדוניה, אבל בשלב הזה רכושו של לבן גדל והיה מגיע לבנות נדוניה גדולה יותר. אולם למעשה אנו לא יודעים כמה אחים נולדו להן במשך הזמן הזה וכך חלקן ירד. לפי חוקי חמורבי מספר 162 במידה ואישה, עם ילדים, מתה רכושה, הנדוניה והפירות של הנדוניה, עוברים לבניה, ולא לבעלה או לאביה. לבן קיבל תשלום עבור בנותיו, חיתן אותם, ולא נתן נדוניה. לכל בת היתה זכות לדרוש נדוניה ולראות כאילו שאביה מכר אותה שלא כחוק, ופגע בה ובילדיה.
וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ[עריכה]
במידה ויעקב היה מקבל את נדונית נשותיו בשנה השבעית, במשך שבע השנים הנוספות הרוח של רכוש נשותיו היה גדל. בגלל שלבן לא עשה זאת, לא רק שהוא לא שילם נדוניה, הוא גם אכל את הרווח לעצמו.
לבן לא נתן נדוניה ליעקב, כדי שיעקב ימשיך לעבוד רק בשבילו ולא יעבוד למען עצמו ויזניח את רכושו של לבן.
רכושו של יעקב[עריכה]
לדעתן של רחל ולאה, כל הצאן בידי יעקב הוא הנדוניה שלהן ושל ילדיהן, ככתוב "כִּי כָל הָעֹשֶׁר, אֲשֶׁר הִצִיּל אֱלֹהִים מֵאָבִינו לָּנו הּואּ, ולְּבָנֵינו"ּ (ביאור:בראשית לא טז), ואפילו לבן מסכים איתם באומרו "הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹאּן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה, לִי הואּ" (ביאור:בראשית לא מג), ורק בגלל בנותי ונכדי אשר אתה בעלם ואביהם אני לא יכול לעשות דבר, כי במילא הרכוש מגיע להם כנדוניה.
כל זה גם מסביר מדוע היה חשוב לרחל ללדת בן, כי אחרת רכושה היה עובר חזרה לאביה במותה, ולבן היה חיב להחזיר ליעקב את התשלום שיעקב נתן עבורה בעבודתו (חוקי חמורבי מספר 164).
הבנות בדבריהן מינו את יעקב כמנהל של רכושם כאשר הן אמרו לו: "כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ, עֲשֵׂה" ([[ביאור:בראשית לא טז]) אבל אמירה זו לא משנה את הבעלות על הנדוניה שלהן.
יעקב הבין שרכושו הרב שיך לנשותיו ולכן, אולי, הוא לא הביא מעשר לאדוני מרכושו שלו כפי שהוא הבטיח, כי למעשה לא היה לו רכוש משלו.
במצב שנוצר, כל בת חשבה שחצי רכושו של יעקב שיך לה. כאשר רחל מתה, בניה: יוסף ובנימין ירשו אותה ונעשו שותפים לחצי רכושו של יעקב. יוסף הבין שהוא הבן של האישה הראשונה ובכורו של יעקב. לכן יוסף דרש מאחיו לעבוד קשה על רכושו שלו, והתלונן עליהם לאביו. ולכן יעקב התיחס בכבוד ליוסף בנוסף להיותו בנו האהוב, ונתן לו כותנת פסים להראות את חשיבותו.
יוסף ראה את עצמו כבכור לאחיו ולעשיר בבני יעקב, ולכן האחים פרשו את חלומותיו כחלומות גדלות ולא כנבואות אדוני לעתיד לבוא. ייתכן ששנאת האחים נבעה מזה שהם רעו את צאן יעקב, וכך הם עבדו למען יוסף, והיתה להם סיבה לנסות ולהפטר ממנו.
יוסף חשד שאביו שלח אותו לאחיו כדי שהם יהרגו אותו וייתכן שהאחים גם הרגו את בנימין שנעשה היורש היחיד של רכושה של רחל. כאשר יוסף ראה שבנימין חי, הוא הבין שיעקב לא רצה להורגו, ושאחיו לא רצו להורגו בגלל קינאה ברכושו.